אודות

בית בין גבולות – קיבוץ דן

ראשיתו של קיבוץ דן במחנה אוהלים של צעירים, חניכי השומר הצעיר מטרנסילבניה, שהגיעו בשנת 1931 לחדרה. ב-1933 עבר הגרעין ל"גבעת השומר" שליד כפר סבא ותוגבר בגרעין תנועתי מפולין, שם חיכה שש שנים תמימות עד אשר ניתן האות לעלות להתיישבות.

נערים ונערות שעזבו בית חם ובאו לארץ לא נושבת. אקלים זר, שמש קופחת, עבודה פיזית, קשיי שפה - כל אלה לא היה בהם כדי להרתיע: "פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות..."

ב-4 במאי 1939 עלה הקיבוץ על הקרקע בארץ ירדן וחרמונים, במפגש הגבולות לבנון-סוריה-ארץ ישראל. המבצע נוהל כפעולה צבאית לכל דבר: ב-3 במאי הוקם קיבוץ דפנה, מצודת אוסישקין א', ולמחרת הוקם קיבוץ דן - מצודת אוסישקין ב'.

על פני גשרים מאולתרים, בינות נחלים שוצפים ונוף פראי קדמון, נעו שיירות של משאיות עמוסות חומרי בניין ועשרות מתנדבים. בהנץ אור ראשון החלו לבנות ולעת ערב ניצב על תילו מגדל השמירה, הוקמו 3 צריפים ונתחמה החצר בחומת עץ וחצץ. עוד ישוב של "חומה ומגדל" הוקם.

וזאת כתבו במגילת היסוד: "...למען סול מסילה לעם, למען הקם חברה בלי דיכוי ומדוכא, שיעבוד ומשועבד, ניצול ומנוצל... עדים החרמון עטור השיבה ופלגי המים המפכים בעוז והאריה השואג את קריאת הגידם כי לעולם לא נעזוב, לעולם לא ניטוש את נחלתנו זאת".

ארבעה חודשים מאוחר יותר פרצה מלחמת העולם השנייה. מצפון - לבנון וסוריה תחת שלטון צרפתי פרו-נאצי. מסביב כפרים ערבים עוינים. והלב חרד למשפחות שנותרו באירופה. עם זאת, עצרת 1 במאי של שנת 1940 נחוגה עם אורחיה מסוריה ולבנון ובראשם תהלוכת צופים ערבים.

אידיליה זו לא החזיקה מעמד זמן רב. חשרת סופה העיבה את שמי המזרח התיכון. כל צעיר וטוב לנשק – מי לצבא הבריטי ומי לפלמ"ח. שיחות קיבוץ סוערות: האם לנשק או למשק? ועם פלישת בנות הברית לסוריה הפך האזור לשדה קרב עקוב מדם.

במאי ויוני 1941 התרכזו בשדות הקיבוץ גדודים אוסטרליים ומשם יצאו צפונה לקרב. עד היום השתמרו השמות: "השטח האוסטרלי, הדרך האוסטרלית...". הקיבוץ תחת אש תותחים, ובאישון לילה מפונים הילדים למרחביה: "רגעים אחרונים של פרידה, שפתיים נצמדות בנשיקה, לחיצת יד- והמכוניות זזות. רעמי התותחים ממשיכים להתגלגל".

מיקומו של הקיבוץ ליד מפגש הגבולות ישראל, סוריה ולבנון העמיד אותו כבסיס לקליטת עלייה בלתי לגלית בדרך היבשה. משפחות שלמות, קבוצות של ילדים יתומים, פליטים מאירופה, כל אלה הוברחו דרך השדות, עקפו את עמדות המשמרות והגיעו לתוך הקיבוץ: ארוחה קלה, משקה חם, מנוחה קצרה - ודרומה, הרחק מהגבול המאיים.

התקופה הקצרה שבין תום מלחמת העולם לפרוץ מלחמת העצמאות נוצלה לביסוס כלכלי והרחבה משקית. הבשורות הנוראות מאירופה לא פסחו על אף בית ואף משפחה: אב ואם, אחים, אחיות וקרובי משפחה נספו בשואה. "אל ספוד, אל בכות לעת כזאת! אל הורד הראש! עבוד!..." כך שרו חברי הקיבוץ ובשפתיים חשוקות, באימוץ שרירים הפכו את האבל והיגון לכוח יוצר: "ואף על פי כן, ולמרות הכל- ארץ ישראל!".

בינואר 1948 הותקף הקיבוץ לראשונה, ומאז ועד שביתת הנשק היה בקו האש. המקלטים הותקנו לשהייה של יום ולילה ותעלות קשר חרצו את הדשאים. צליפות והפגזות, פגיעות בתחבורה, ניתוק ומחסור באספקה חיונית הפכו ללחם חוקם של יושבי המקום.

קורבנות ראשונים נופלים מבין החברים ואנשי המגן שנשלחו כתגבור. בין הפגזה להפגזה חשו עובדי הצאן, הרפת והלול לבצע עבודות הכרחיות: גם כשהסכנה מעל לראש יש להאכיל, לחלוב, להשקות. החוויה הקשה של פינוי הילדים לאזור בטוח יותר חזרה על עצמה, והפעם נשלחו הילדים לחיפה.

תמו הקרבות. המדינה העברית שזה עתה הוקמה צועדת את צעדיה הראשונים. מאות אלפי פלאחים ערבים עזבו את בתיהם ונסו על נפשם. חלקם גורשו, חלקם פחד אחזם ואחרים התפתו להאמין להבטחות מנהיגיהם ונטשו את כפריהם. זרם האספקה החקלאית לישוב העברי בן 600 אלף איש – בחלקה מיבולי הכפר הערבי- פסק. את מקומם של הערבים תפסו מאות אלפי פליטים יהודים, מאירופה ההרוסה ומארצות ערב העוינות. החקלאות נקראה לדגל: לא דובר אז על כוחות שוק, על מכסות יצור, על עודפים. כל ליטר חלב, כל ביצה, כל גרגר- נחטפו. ענפי החקלאות הורחבו וצוות הפלחה ירד לנגב הצפוני לעבד קרקעות.

שדות הקיבוץ גבלו בשדות החקלאים הערבים מהעבר הסורי של הגבול. בשנים הראשונות שלאחר המלחמה ניתן היה לראות רועה צאן, חבר דן, מתחלק בארוחתו עם חבר למקצוע מבניאס השכנה, בסוריה. טרקטור קטרפילר חדיש, נהוג בידי קיבוצניק חבוש כובע טמבל, חרש את השדות מעבר מזה, ופלח ערבי נהג שור או חמור רתומים למחרשת עץ חרש את שדהו מהעבר השני. כאשר נרדם הרועה, והעדר עבר את הגבול, הוחזר בשלמותו ע"י השכנים הסורים בתוספת ארבע טליות שנולדו ב"חו"ל".

כאשר פרצה אש והבעירה שדות משני צדי הגבול, עמלו זה בצד זה כבאים מקרית שמונה, חברי קיבוצים מהסביבה, פלחים סורים ובני נוער משני העמים. חיילי שני הצבאות, צה"ל והסורי, ניצבו מנגד כשהאצבע על ההדק, לכל מקרה. האידיליה לא הייתה שלמה: יציאה לעבודה בשטח הייתה מלווה בסכנת נפשות.

באחת משיחות הקיבוץ נדונה השאלה מי יצא לעבד את שטחי המזרח. הוותיקים יותר טענו: "אנחנו נצא, כבר הקמנו משפחה. אם תפגעו אתם, הצעירים, שכל עתידכם לפניכם, לא נסלח לעצמנו". ואילו הצעירים טענו: "אנחנו נצא! לכם יש אישה וילדים, ואנו, חופשיים מעול...".

מיקוש, צליפות וניסיונות חטיפה היו מעשה שחזר על עצמו. וכשהחליטו מדינות ערב לייבש את מדינת ישראל ע"י הטיית מקורות הירדן, התלהט הגבול מחדש. ב- 13 בנובמבר 1964 הופגז הקיבוץ במשך כמה שעות. אך בנס לא היו נפגעים בנפש. שניות מעטות לאחר שהורדו הילדים למקלטים פילח פגז סורי את גג בית התינוקות. כך היה מצב העניינים עד מלחמת ששת הימים.

המצב הביטחוני, הישיבה במקלטים, הגבול המאיים לא פגעו בחיי היום יום של הקיבוץ, נהפוך הוא: הוסיפו להם ייחוד. היו אלה שנים של גידול וצמיחה.

נקלטה קבוצת השלמה של נערים ונערות מתנועת השומר הצעיר באירופה, אשר חלק מהם הגיע לקיבוץ לאחר שהייה של מספר חדשים במחנות המעצר הבריטים בקפריסין. לרובם מספר כחול מוטבע על הזרוע, מזכרת אימים מימים נוראים. כמו כן, הצטרפה לקיבוץ קבוצה של בני נוער של בוגרי "השומר הצעיר" בארץ, אשר הקימה ביחד עם הבנים הראשונים ועם בוגרי חברת הנוער שהתחנכה במקום את דור ההמשך של הקיבוץ.

נוסד "בית אוסישקין", מוזיאון לטבע של האזור. הוקם מוסד חינוכי ובו התחנכו ילדי הקיבוץ, ילדי חוץ וחניכי חברות נוער. הוקם מפעל תעשייתי – דנפל – המייצר עד היום פרופילים פלסטיים לבניין ולתעשייה. נוכח ירידת הרווחיות בענפי החקלאות, היווצרות עודפים של חלב, ביצים ופירות ובמקביל הצורך למצוא מקורות פרנסה, לחברים שגילם ומצב בריאותם מונע מהם להמשיך בענפי החקלאות, הוחל בחיפוש אחרי אלטרנטיבות בתחומים נוספים.

ב- 5 ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. בשבועות שקדמו להם, בעוד המדינאים עושים כל מאמץ למנוע התלקחות, בדן כבר ירדה "האוכלוסייה הלא לוחמת" אל מתחת לפני האדמה, למקלטים. מדי לילה עסקו הבחורים בהנחת רצועות מוקשים לרגלי המוצבים הסורים. וביום, עם הנשק האישי על הכתף, איש איש במקום עבודתו, כשאוזנו קשובה לאות לרוץ לעמדות שסביב לגדר. למחרת פרוץ פעולות האיבה הותקף הקיבוץ.

ב- 6.00 בבוקר החלו הסורים בריכוך ארטילרי. מאות פגזים נחתו במשך שעתיים על הקיבוץ והעמדות הסובבות אותו. כתום שעתיים בדיוק חדלה האש. עקב מידע מודיעיני מוטעה, רוכזו כוחות צה"ל דרומה מהקיבוץ, ואילו הגבול הצפוני של הקיבוץ נותר לא מוגן. קו דק של מגנים בלם את המסתערים כשבידו נשק מיושן, קשר קווי שנותק בהפגזה וידיעה, שאם יישברו, הדרך לתוך הקיבוץ, למשפחות, לילדים – פתוחה. האויב נבלם.

המגנים אשר איישו את העמדה המזרחית של הקיבוץ (היום: ליד הפניה מהכביש לבניאס לכיוון תל דן) שמעו צעקות בערבית והופתעו לראות, במרחק כמה עשרות מטרים, חי"ר מסתער כשבעקבותיו 6 טנקים. החי"ר הסורי נסוג, כשהוא מותיר אחריו הרוגים ופצועים. מתוך ששת הטנקים, שלושה ברחו אל מעבר לגבול, אחד נפל לבניאס והוא מונח, הפוך בתוך הערוץ, עד עצם היום הזה. השני נתקע בדרך לבניאס והוא מקשט את "צומת הטנק" שנקרא על שמו. והשלישי, שנותר בשדה הקרב, נגרר אחר כבוד לקיבוץ (והוא משמש כיום כאנדרטה לזכר חברי הקיבוץ שנפלו בקרבות). פיצוי על רגעי המתח והחרדה היה מראה חיילינו הכובשים בסערה את תל עזאזיאת והידיעה שהאיום הוסר.

התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים התאפיינה בתנופת פיתוח שהקיבוץ לא ידע כמותה בעבר: נחפרו הבריכות הראשונות לגידול הפורלים – ענף שעתיד היה להיהפך לאחד מעמודי התווך של כלכלת הקיבוץ. הוקם מזנון לשרות רבבות המטיילים בדרכם אל הגולן וממנו ואותם שנפשו בשמורת תל דן שזה עתה הוכרזה.

בחפירות הארכיאולוגיות, שעד אז לא ניתן היה לפתחן בגלל הקרבה לגבול המאיים, נתגלו שרידי העיר הכנענית ליש, שנכבשה ע"י שבט דן. ההקבלה בין השבט הקדום שעזב את השפלה בימי שפוט השופטים ועלה צפונה, לבין מייסדי הקיבוץ שעזבו את המחנה ליד כפר סבא והתיישבו למרגלות תל דן, הציתה את הדמיון.

המפעל התעשייתי הורחב ונוספו לו אגף לייצור ממטירים "דן ממטירים", שכבש לעצמו שווקים בארץ ובעולם, וכן אגף לייצור פרופילים שקופים מפוליקרבונט, "דנפלון". משבצת הקרקע הוגדלה ל – 4500 דונם. קבוצת השלמה נוספת של בוגרי "השומר הצעיר" הצטרפה אל בני גילם מבני הקיבוץ וחניכי חברת הנוער.

ואולם הקרבה לגבול ממשיכה לתת את אותותיה עד עצם היום הזה. חדשים ספורים לאחר מלחמת שש הימים דנה שיחת הקיבוץ בשאלה האם יהיה צורך במקלטים נוספים, עכשיו כשרמת הגולן בידינו. ברוב זעום הוחלט לבנות מקלט ליד אחד מבתי הילדים. לא ארך הזמן ומטח הקטיושות הראשון נחת על הקיבוץ.

בקיץ 1981 שבה האוכלוסייה להווי המקלטים, וכך במלחמת לבנון, וכך במבצע "דין וחשבון", וכך במבצע "ענבי זעם". הגבול הסורי, שסער במלחמת יום הכיפורים שקט, ועד היום שורר בו שקט. לעומת זאת, הגבול הלבנוני החל להתחמם ועד היום אנו צפויים לפעולות מתוכו.

מאז ומתמיד נרתם הקיבוץ למשימות לאומיות. בשנים האחרונות, כשותף לפרויקט קליטת עולי חבר העמים עברו דרכו עשרות משפחות במסגרת "בית ראשון במולדת". חלקם נקלטו בקיבוץ והתקבלו לחברות. כיום, מתחנכת בו קבוצת נערים הנקראת "נעל"ה" (נערים עולים לפני הוריהם). כל החניכים בחרו להישאר בארץ, להתאזרח ולשרת בצה"ל. חלקם זכו כבר לאיחוד עם משפחותיהם בארץ.

בשנות השמונים והתשעים נקלעה התנועה הקיבוצית למשבר כלכלי בעקבות האינפלציה הגבוהה והתכנית לבלימתה. נערכו דיונים ובשנים 1995 – 1996 נחתם הסדר בין התנועה הקיבוצית, האוצר והבנקים. קיבוץ דן יצא מההסדר עם חוב של 130 מיליון ₪ , ללא מחיקה, מצב שהעמיד אותו בראש הטבלה כבעל החוב הגבוה ביותר בקיבוץ הארצי לחבר בגיל העבודה. במשך השנים – ועד 2013 – שולמו לבנקים מיליוני שקלים להחזר הקרן והריבית, עד שהחוב כמעט נמחק. עיקר הנטל הוטל על מפעל "דנפל" שעמד בכך בכבוד.

בראשית שנות האלפיים ראה ציבור החברים לנכון לבחון מחדש, בחינה יסודית, את אורחות חייו. נקבע צוות שהוביל תהליך מסודר, ובראשית 2004 אושרה בקלפי ברוב המיוחס הנדרש לשינוי כזה חוברת החלטות בנושא. במקום שכר שווה לכל עבודה, או תפקיד, נקבעו משכורות המקובלות בשוק. השירותים הופרטו, האחריות לפרנסה הועברה לחבר, שויכו הדירות ופירות הנכסים. רווחי הענפים היצרניים, במידה והיו, חולקו לחברים והעלו את רווחתם. דירות הורחבו, רכבים נקנו.

במקביל נשמרו הסדרי ערבות הדדית שהבטיחו את קיומם של בעלי צרכים מיוחדים, תלויים בחבר וגמלאים. ההחלטה אמנם התקבלה ברוב מיוחס, אבל רבים לא השלימו עם ביטול השיתוף והשוויון ופערי המשכורות שנוצרו.

בקיץ 2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה. הצפון ספג אלפי רקטות, ובהיעדר אמצעי נגד – כגון "כיפת ברזל" שהופעלה מאוחר יותר – ספג האזור פגיעות קשות וגם בקיבוצנו היו לא מעט פגיעות. מכת הנגד של צה"ל על מעוזי החיזבאללה הביאה שנים רבות של שקט.

בצד הענפים "המסורתיים" – מפעלים ויזמויות, מטעים, גד"ש, מכוורת, מדגה, התפתח ענף גידול החידקנים לקוויאר תוצרת הארץ, שזוכה לשבחים על איכותו ומביא תשואה נאה להשקעה ולסיכון.

בשנים האחרונות חווה הקיבוץ תנופת קליטה – 140 חברות וחברים הצטרפו במעמד של חברים בעצמאות כלכלית, ובכל רחבי הקיבוץ נבנים בתים חדשים. מבצע שיוך הדירות אפשר למצטרפים החדשים לבנות את בתיהם באמצעיהם .

במבצעים נגד חמאס בדרום – "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן" התארחו בקיבוץ קבוצות של ילדים ונוער מהדרום, ובמקביל נערך הקיבוץ לאפשרות של חידוש פעולות האיבה בצפון.

שנת 2014 מוצאת את הקיבוץ כשענפיו מתמודדים בהצלחה עם המיתון בארץ ובחו"ל, עם הבצורת בצפון ועם המתיחות הבטחונית. את מקומן של הקלנועיות על המדרכות מחליפים בהדרגה תלת אופנים ועגלולים, נפתח גן ילדים חדש ומספר הילדים עולה ועולה.