ארזי ישראל
| תאריך לידה: | 21/9/1947 |
| מקום לידה: | ישראל |
| תאריך פטירה: | 21/3/1968 |
| מקום פטירה: | נפל בקרב בכראמה. |
| קבוצה / גרעין: | קבוצת חרמון |
ארזי ישראל ז"ל
ישראל נולד יחד עם אחיו התאום אשר. מילדותו חברו בו המרץ, החתירה לשלמות, הרצון לבצע כל דבר באופן הטוב ביותר- עם היכולת לקשור קשרים בלתי אמצעיים עם כל אחד.
רב-צדדי היה בתחומי התעניינותו: כדורעף, כדורגל, טיולים, הדרכה, תמיד היה עסוק מעל לראש- ובכל זאת נענה לבקשות ומעמיס על עצמו עוד ועוד.
את נוף ילדותו אהב עד כדי אהבה עיוורת . היה מעורה בכל מה שקורה בקבוצה, במוסד החינוכי, בקיבוץ, בארץ- חשוב היה לו להביע דעה. לא נהג להסתתר מאחורי חומה אובייקטיבית- ישראל היה מגן על עמדותיו בלהט אופייני. כך כתב עליו ביומנו חברו לנשק יצחק קוטלר ז"ל: "ישראל היה סמל לתום, ליושר, לאהבת מולדת פשוטה ללא זיופים..." איזו שלמות מחשבה ומעשה היו בו! כולו עולם מולא, עולם של טוהר ויופי..."
כשהתגייס לצבא, היה ברור ומובן מאליו שימצא את דרכו ליחידה שהיא מהנועזות והמסוכנות בצבא, שם באו לביטוי מושלם תכונותיו. הוא היה חייל בכל רמ"ח אבריו, ויחד עם זה כתב על עצמו: "אני לא רץ ושמח לצאת לפעולה, אבל בזמן שיש משהו וצריך לבצע אז אני הולך בלב שלם וברצון..." ישראל שאף לדעת כל דבר הקשור בצבא ולבצעו על הצד הטוב ביותר. כשהיה מוביל מחלקה בשדה, חשוב היה לו שהניווט יהיה מושלם, שהקצב יהיה מסחרר וש'החברה' ייסחפו בהתלהבותו. את נכונותו כמדריך רצה ליישם גם בצבא, ולא פעם אמר שמשאת נפשו היא "לקחת מחלקה ולחנך אותה כמו שצריך". וכשהיה צריך להחליט האם ייצא לקורס קצינים, הייתה דעת מפקדיו כדעת חבריו. ישראל יצא לקורס וגמר אותו בהצטיינות. בתקופת שרותו חרש את הארץ לאורכה ולרחבה. בצעדי ענק מדד את שבילי הנגב והגליל- אך את אהבתו לתל-דן לא המיר באחרת. באחד הימים חזר עם פיקודיו מהרמה, כאשר התקרבו לתל-דן הודיע להם: "שימו לב, אתם מגיעים למקום היפה ביותר בארץ, זו פקודה!...".
כמוסדניק עבד במספוא , קסמו לו הסכנה שבעיבוד שטחי הספר- לפני מלחמת ששת הימים וב"אילוף" הציוד המיושן שבענף. היה גאה בכך שדווקא עם "הטרקטור הפאדלה", עם מקצרה מתפרקת, בשטחי חצץ, דווקא משם יביא את מנת הירק. ביקוריו בימי שישי, בעת חופשה מהצבא, היו מלאי אירועים. היה נכנס כרוח סערה לחדר האוכל, טופח על כתף, מחליף מילות בדיחה וכבר הוא רץ לחדר ההורים. פגישות חטופות עם "החברה" – ומי לא היה בשבילו ה"חברה" – והבילוי הנוסף עם החברה. ולמחרת- טיול של לפני הצהריים וה"פוטבול" הבלתי נמנע, שסופו פציעות וחבורות וצליעה...
ב- 21 למרץ 2968 תקף צה"ל בסיסי מחבלים בכראמה. יחידתו של ישראל הייתה בין היחידות ההולמות באויב. "ארזי" כפי שקראו לו חבריו ליחידה, ידו בכל: חברו לקרב מספר: "לא ידענו מה הולך שם, והו עצמו עבר את הואדי, ירו שם, אבל ארזי עובר , בריצה ככה, נמרי כזה..." אחרי שנפגע חזר וביקש מאלה שחבשו אותו : חברה', גשו לטפל בפצועים אחרים..."
יצא נער מביתו, כשהוא משאיר אחריו הורים דואגים, אחים ונערה אוהבת, בדרכו נשא איתו את כל משא זיכרונותיו, את אהבותיו ותקוותיו, תוכניותיו ולבטיו, כנער יצא את ביתו וכגבר בגברים מצא את מותו.
היה נערנו כברוש שנגדע...
יהא זכרו ברוך.
ישראל נולד יחד עם אחיו התאום אשר. מילדותו חברו בו המרץ, החתירה לשלמות, הרצון לבצע כל דבר באופן הטוב ביותר- עם היכולת לקשור קשרים בלתי אמצעיים עם כל אחד.
רב-צדדי היה בתחומי התעניינותו: כדורעף, כדורגל, טיולים, הדרכה, תמיד היה עסוק מעל לראש- ובכל זאת נענה לבקשות ומעמיס על עצמו עוד ועוד.
את נוף ילדותו אהב עד כדי אהבה עיוורת . היה מעורה בכל מה שקורה בקבוצה, במוסד החינוכי, בקיבוץ, בארץ- חשוב היה לו להביע דעה. לא נהג להסתתר מאחורי חומה אובייקטיבית- ישראל היה מגן על עמדותיו בלהט אופייני. כך כתב עליו ביומנו חברו לנשק יצחק קוטלר ז"ל: "ישראל היה סמל לתום, ליושר, לאהבת מולדת פשוטה ללא זיופים..." איזו שלמות מחשבה ומעשה היו בו! כולו עולם מולא, עולם של טוהר ויופי..."
כשהתגייס לצבא, היה ברור ומובן מאליו שימצא את דרכו ליחידה שהיא מהנועזות והמסוכנות בצבא, שם באו לביטוי מושלם תכונותיו. הוא היה חייל בכל רמ"ח אבריו, ויחד עם זה כתב על עצמו: "אני לא רץ ושמח לצאת לפעולה, אבל בזמן שיש משהו וצריך לבצע אז אני הולך בלב שלם וברצון..." ישראל שאף לדעת כל דבר הקשור בצבא ולבצעו על הצד הטוב ביותר. כשהיה מוביל מחלקה בשדה, חשוב היה לו שהניווט יהיה מושלם, שהקצב יהיה מסחרר וש'החברה' ייסחפו בהתלהבותו. את נכונותו כמדריך רצה ליישם גם בצבא, ולא פעם אמר שמשאת נפשו היא "לקחת מחלקה ולחנך אותה כמו שצריך". וכשהיה צריך להחליט האם ייצא לקורס קצינים, הייתה דעת מפקדיו כדעת חבריו. ישראל יצא לקורס וגמר אותו בהצטיינות. בתקופת שרותו חרש את הארץ לאורכה ולרחבה. בצעדי ענק מדד את שבילי הנגב והגליל- אך את אהבתו לתל-דן לא המיר באחרת. באחד הימים חזר עם פיקודיו מהרמה, כאשר התקרבו לתל-דן הודיע להם: "שימו לב, אתם מגיעים למקום היפה ביותר בארץ, זו פקודה!...".
כמוסדניק עבד במספוא , קסמו לו הסכנה שבעיבוד שטחי הספר- לפני מלחמת ששת הימים וב"אילוף" הציוד המיושן שבענף. היה גאה בכך שדווקא עם "הטרקטור הפאדלה", עם מקצרה מתפרקת, בשטחי חצץ, דווקא משם יביא את מנת הירק. ביקוריו בימי שישי, בעת חופשה מהצבא, היו מלאי אירועים. היה נכנס כרוח סערה לחדר האוכל, טופח על כתף, מחליף מילות בדיחה וכבר הוא רץ לחדר ההורים. פגישות חטופות עם "החברה" – ומי לא היה בשבילו ה"חברה" – והבילוי הנוסף עם החברה. ולמחרת- טיול של לפני הצהריים וה"פוטבול" הבלתי נמנע, שסופו פציעות וחבורות וצליעה...
ב- 21 למרץ 2968 תקף צה"ל בסיסי מחבלים בכראמה. יחידתו של ישראל הייתה בין היחידות ההולמות באויב. "ארזי" כפי שקראו לו חבריו ליחידה, ידו בכל: חברו לקרב מספר: "לא ידענו מה הולך שם, והו עצמו עבר את הואדי, ירו שם, אבל ארזי עובר , בריצה ככה, נמרי כזה..." אחרי שנפגע חזר וביקש מאלה שחבשו אותו : חברה', גשו לטפל בפצועים אחרים..."
יצא נער מביתו, כשהוא משאיר אחריו הורים דואגים, אחים ונערה אוהבת, בדרכו נשא איתו את כל משא זיכרונותיו, את אהבותיו ותקוותיו, תוכניותיו ולבטיו, כנער יצא את ביתו וכגבר בגברים מצא את מותו.
היה נערנו כברוש שנגדע...
יהא זכרו ברוך.
