מאירי עמי (עמיחי)

עמי נולד בדן, אח לנטע ויורם. ילד בין ילדי קבוצתו-"סנונית". שחור שיער, שחיוך מלבב של תום נסוך על שפתיו דרך קבע. רק מעט יותר מעשרים אביבים זכה לחיות- אך בכל אשר עשה ובכל אשר פנה התחבב על כל הסובבים אותו.
עמי, הילד "טוב לב היה, כנה עד לתמימות" – כך מתאר אותו מחנכו מאותם הימים. וכותב חברו לקבוצה: "הנה עמי בחברת הילדים, עמי שאינו יכול לשבת בשקט בכיתה, תמיד עסוק במשהו, מכין איזה תעלול, איזה "קונץ" נוסף ואיזו הנאה, התרוממות רוח, אהבת החיים והעולם- שאותו ראה אז כה טוב בתמימותו הילדותית- הייתה משתררת עליו כש"קונץ" כזה הצליח. צחוקו היוצא מן הלב מתגלגל ופורץ בלי מעצור, מן התעלות שאין לתארה..."
עמי בשליחות- בהגיעו לכיתה י"ב יוצאים הוריו לשליחות לברזיל. עמי יוצא אתם – לא כילד הסמוך על שולחן הוריו, כמדריך, כשליח בפני עצמו. זו לו הפעם הראשונה שהוא פוגש יהודים שאינם ישראלים. הוא כותב מפורטו אלגרה: זה נשמע אולי רע, אבל חסרה לי ההכרה ביחס לעם היהודי... חסרה לי ההזדהות עם אותם אנשי הגולה הנרדפים... כשאני רואה את כל עסקי הרמאות והנוכלות המבוצעים ע"י בני עמנו- אני מתבייש לפעמים להיות יהודי..." ועם זאת הוא מתגבר, מדריך, מארגן ומפעיל.
עמי חייל. לפתע בגר. הוא חוזר מברזיל – בעוד הוריו משלימים את השליחות. מתגייס לצבא ומשקיע מיד את כל מאודו. לחופשות הוא מגיע שזוף, גבה קומה, כשהמדים מונחים עליו להפליא מוסיפים לו חן נערי. חברו לטירונות מתאר: "בין הטירונים במחלקה שלנו היה אחד שלא חדל כמעט לחייך. מישהו מהמכ"ים החליט 'למחוק' את החיוך מעל פניו. על כל חיוך הטיל עליו אחד מהעונשים הצבאיים הקטנים של 'הקפת המחלקה בריצה' או כתיבת מאה פעם : 'אין לחייך'. אך הטירון לא חדל לחייך, כך הכרתי את עמי". פיקודו מעיד: "הוא נהג בנו ממש כמו מחנך או מדריך. לפעמים הרגשת שאתה נמצא בפעולה של תנועת נוער, ולא בצבא... הוא היה יוצא דופן בין המפקדים שהכרתי! אדם מצויין, חבר ומפקד..."
עמי הסייר- את שבילי הארץ כבש ברגליו ובג'יפ הסיור, נפשו הרגישה קלטה את הנוף בכל נימיה. לנערתו הוא כותב: "ילדה, אלה הם אותם דברים מיוחדים של ניווט לילה ההופכים אותו לטיול רומנטי נפלא (כאשר רק את חסרה בו). יודעת, החושך הכבד מדגיש את יפי האורות הנוצצים השייכים לישובים- כאילו כוכב נפל והתנפץ על האדמה והוא ממשיך לזהור... "עמי האוהב- מכתביו מלאים רגש כנה ולבטים אמיתיים. כל מכתב- עדות נאמנה למזיגה המופלאה של הומור, רגישות, תמימות וגילוי לב. שבועיים לפני מותו התקבל כחבר בקיבוץ דן ועם שחרורו עמד לבנות בו את ביתו, לעבד את שדותיו ולחיות את נופו.
ב 8 לנובמבר 1965 הוא כותב לנערתו: "כל כך נעים לחשוב על אותה תקופה משותפת שלנו. זה פשוט מוכיח שהכל ברור לנו, ואנחנו כבר נהיה ביחד עד 120 שנה, ממש משפחה.
כעבור 3 ימים, ב 12 לנובמבר 1965 הוא נהרג בתאונה, בתום פעולה נגד הסורים על אדמת כורזין.
יהא זכרו ברוך.