חברים

גבעוני משה

גבעוני משה ז"ל

משה גבעוני (פליקוביץ) נולד במשפחה ברוכת ילדים של חזן ושוחט הקהילה הקטנה. בכפר השוכן על אדמת טרנסילבניה הפורייה עברו ימי ילדותו של משה. כבר בימי נעוריו נאלץ לצאת לעבודה, כדי לעזור בפרנסת המשפחה, שעברה לגור בעיר. שם הצטרף לתנוער "השומר" ואח"כ ל"השומר הצעיר". ב 1935 בגיל 19 הגיע ארצה. אפשר להגיד ללא הגזמה שהודות לכישוריו נעמד במרכז החבורה של מתלהבים צעירים, בנוסך "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה". הוא היה יחידי כמעט, בין הבנים של המעמד הבינוני שהצטיין בתבונת כפיים ברוכה בכל עבודות הבנייה. היה זה מפעל- מחנה קיבוצנו, המתנוסס על תלה של גבעת השומר- שקם בעיקר הודות לעבודתו- עבודה קשה בתנאי רמת חיים חלוצית. הוא היה איש חברה, עיניו הבהירות ראו הכל, קולו בנחת ובשקט. בעבודה בקבוצת הבניין הוא היה סמכות, מבלי שהדבר נאמר והוחלט, אבל סמכות שסמכה מבלי שתכביד...

בארץ פרצו מהומות- והנה נתגלו במשה תכונות ברוכות אותן לא ידענו. הוא נעשה אחראי לביטחון ב"גבעת השומר", השוכנת מול כפרי טירה וקלקיליה. נשק, אימונים, סליקים, קורסים. כל אלה הפכו לתחום פעולתו- אחרי עבודת הבניין בבית ובעבודות מכניסות בסביבה. משה גויס לעלייה לחניתה ותרם את חלקו בשם הקיבוץ.

הדבר דרש מאמץ וויתורים- בבית בכפר סבא נשארה אישה וילדה בכורה. ובבוא בשורת העלייה על הקרקע, זכה משה להגשמת חלומותיו. התיישבות בגליל, בעמק החולה הפורה ושופע מים- הייתה משאת נפשו. קדחת הבנייה בשנים הראשונות הייתה בודאי משתלטת על כל הוויתו, לולא מלחמת העולם שפרצה. האיש כבר היה ידוע בתכונותיו כסיפא. אי הענות הייתה זרה לרוחו. משה שולב בכל ה"עניינים". סוג של קצין ללא דרגות ומדים, המחלק את עיתותיו בין בנייה להגנה. התגשם בו הפסוק "באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת בשלח".

המלחמה הסתיימה ומשה התבשר שמשפחתו ברובה ניצלה מהשואה ועלתה ארצה, אך המאורעות לא נתנו לו להנות מהשלווה והבנייה. מלחמת הקוממיות בשער. הגליל נתון בין גבולות עוינים. צבא ערב פולש- ניתוק ומתח תמידי. משה נקרא למילוי חובתו. הוא מונה למפקד הנפה. התפקיד היה קשה מנשוא. צפת עם יישובה הישן הייתה נצורה במצור. לפעמים היה המצב קרוב לייאוש. אבל משה- בתבונתו, שלוותו בידיעותיו ובמעשיו- יצק ביטחון ואמונה ברפי הידיים ובנחשלים. משה יכול היה להנות מיגיע כפיו ולהקדיש עצמו למפעל – בניית הקיבוץ וביסוסו- פיתוח הגליל, אותו כל כך אהב. אבל גורל אדם מי ידע- השתבשו היחסים האישיים ובהיעדר אותה שלווה, הבאה על כנפי שלום בית, עזב את הקיבוץ ועבר למושב השכן לשאר-ישוב, שם הקים את משפחתו החדשה. המושב הצעיר, שכמעט חוסל עקב מלחמת הקוממיות, קיבל אותו בזרועות פתוחות. במו ידיו בנה את ביתו ונטע נחלתו. אנשי המושב עמדו על ערכו הציבורי. בימי מלחמת ששת הימים , הוטל שוב על משה הפיקוד ואישיותו תרמה רבות לעידוד רוחם של חברי המושב.

אחרי המלחמה –הגיע משה לשיא אושרו כשניתן לו לטפל בפיתוח פינת הגליל שלו. שמורת הבניאס, הפיכת המושב למקום קייט, בנייני ציבור בית עם, נטיעת חורשות, גן ציבורי והרחבת התשתית. 18 שנה עברו עליו במושב. והנה- מחלה ממארת ניתקה את שלשלת החיים נאמני החזון וברוכי המעש.

יהא זכרו ברוך.