לב ארי דבורה

דבורה לב ארי (וויץ) גדלה במשפחה קטנה, שכללה את הוריה , אותה ואת אחיה, שלימים נספה בשואה. בית גידולה היה בית ציוני מסורתי של אנשי עמל שדאגו להעניק לה השכלה כללית תיכונית ואת מקצועות הנהלת חשבונות ותפירה. בבית זה ספגה גם את הקשר לארץ.
שנה אחרי עלייתו של יעקב הגיעה ארצה, באמצעות רשיון עליה (סרטיפיקט) שקבלה ממנו. יחד הקימו את קנם המשפחתי במושבה רחובות.
בית משפחת לוינהרץ הלך והתרחב ותפס מקום מכובד במושבה. ניהול הבית, חינוך הילדים וגידולם היו מנת חלקה. היא מצאה נתיבות ללבותיהם וחינכה אותם ברוח חלוצית.
שנים רבות עבדה כתופרת, על מנת לעזור בפרנסת המשפחה. ביתה היה בית חם ופתוח לכל עולה חדש ונצרך והבית המה תמיד מאורחים.
פרק חדש התחיל בחייה עם בוא המשפחה לדן להצטרף לבניהם יוסי ועודד. דרושים היו כוחות נפשיים חזקים וכושר החלטה, בכדי לשנות את אורח החיים הפרטי. הודות לפתיחותה וגמישותה הנפשית עברה בשלום את שלבי ההסתגלות לחיים החדשים בקיבוץ, שהיו זרים לה.
בניגוד למחלותיה ולחולשתה הגופנית נחנה, באומץ רוח, מחשבה בהירה ורגש חם לזולת. שנים רבות התמידה בעבודת התפירה במחסן הבגדים לשביעות רצון החברות.
במסירות ובאהבה סעדה את בעלה יעקב ז"ל בשכבו על ערש דווי ועם פטירתו נשארה לבד. דבורה ידעה להתגבר ולמצוא נוחם במשפחתה הענפה שטפלה בה באהבה רבה. היא זכתה לרוות נחת מבניה, כלותיה, נכדיה וניניה שהיו קרן אור בחייה.
דבורה הלכה מאתנו בשיבה טובה, אשה נבונה וחרוצה בעלת הומור דק, מחשבה חריפה ורצון עז לא ליפול לנטל על הזולת.
דבורה התחבבה על כל מי שבא אתה במגע.
יהא זכרה ברוך.